נשים מתאבלות וגברים מתאבלים: הבדלים מגדריים בשכול הורי

מגדר הינו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על ביטויי השכול של הפרט. הבעת השכול בקרב נשים וגברים שונה, אף שכמובן יש רגשות רבים משותפים. במאמר זה יוצגו הדומה והשונה בדפוסי השכול של נשים ושל גברים שאיבדו את ילדם, וכן יוצגו מחקרים ודוגמאות קליניות מטיפולים פרטניים וממפגשים קבוצתיים.

מאת טל פסטרנק מגנזי וד"ר אתי אבלין

רק מתוך בדידות עמוקה
אנחנו לא מפריעים האחד לשני
להיות בודדים בתהום הנוראה.
הגם ששנינו באותה מנהרה
אנחנו לא נפגשים, רק הולכים ונופלים
ולא קוראים האחד לשני לבל ידעו
שאנחנו חלשים. והולכים ונופלים ולא
בוכים על כתף השני לבל יחשבו
שאנחנו עצובים. וקמים והולכים
הקיר מט לנפול והחושך גדול ואין שום חלון
ועוד הדרך ארוכה ושום אור לא מחכה לנו
בקצה המנהרה רק חושך אחד גדול

בדידות בשניים / רחל מלמד

לכל אדם אשר חווה אבדן ישנה דרך התאבלות אישית המאפיינת אותו. עם זאת, מחקרים רבים מצאו כי ישנן דרכי התאבלות אשר מאפיינות יותר גברים ודרכי התאבלות המאפיינות יותר נשים. במאמר זה נסקור את דפוסי ההתאבלות של נשים ושל גברים על מות ילדם. נציג מחקרים ודוגמאות קליניות הן מטיפולים פרטניים והן ממפגשים קבוצתיים שבהם השתתפו גברים ונשים. מליווי רב שנים של משפחות שכולות, נראה כי הפערים בדרכי ההתמודדות אינם מדוברים ויוצרים פעמים רבות קונפליקטים בין בני הזוג האבלים, המוסיפים קשיים נוספים על הקושי שבאבדן. בנוסף, ישנה חשיבות לכך שאנשי המקצוע העובדים עם משפחות שכולות יכירו את ההבדלים הללו ויסייעו לזוגות האבלים להכיר בשוני, לקבלו ולתמוך זה בזה, כל אחד בדרכו הוא.

ישנה הסכמה כללית בין החוקרים כי אבדן ילד, בכל גיל, שונה מאבדנים אחרים. במקרה של שכול הורי, קשה יותר להשתמש בהנחות הכלליות לגבי תהליך אבל נורמטיבי והסתגלות לפרידה, היות ומדובר באבדן ייחודי הנושא עימו השפעות עזות ועמוקות לשארית חייהם של בחנו את ההשפעה של (Videka-Sherman & Lieberman, 1985) וידקה-שרמן וליברמן .(Lieberman, 1989; Rubin, 1993) ההורים
התערבויות טיפוליות על מצבם של הורים שכולים וגילו כי לאחר שנה של התערבות עדיין סבלו ההורים מרמות גבוהות של סימפטומים נפשיים ובעיות בתפקוד החברתי – תמונה שונה מזו שהראו מחקרים על אלמנים ואלמנות.
פעמים רבות אבדן ילד הוא תוצאה של נסיבות טראומתיות כגון תאונות, מוות .(Gorer, 1965) כשילד נפטר לפני הוריו, מתהפכים סדרי העולם בעריסה, רצח, התאבדות, או מוות בלידה. מגוון מחקרים שנעשו במדינות ובתרבויות רבות העלו כי אבדן זה משאיר חותם עמוק על מרבית Dyregov, 2003: Rubin & Malkinson,( ההורים. באוכלוסייה זו קיים אף סיכון גבוה להתפתחות של אבל מורכב ושל קשיים רגשיים רבים .)2001

מגדר וביטויי השכול

מגדר הינו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על ביטויי השכול של הפרט שונה מזו של גברים, אף על פי שיש רגשות רבים משותפים. נשים נוטות להתאבל באופן מוחצן ומבטאות את כאבן במילים וברגש.
לעומתן, מתארת כי בעבודתה עם משפחות שכולות (Mallon, 2008) גברים פעמים רבות מפנימים את האבל שלהם ונוטים להסתיר את כאבם. מאלון Kilmartin,) נשים פעמים רבות מתלוננות כי בני הזוג שלהן "לא ממש מתאבלים", "לא אכפת להם" או שהם "התגברו על זה". קילמרטין 2005 ) מציין שהמילה "התגבר" נגזרת מאותו שורש כמו "גבר": הציפייה מהגבר היא שיתנהג כמו גבר ויתגבר. לעומת זאת מרטין ודוקה בניסיון להוריד את הכותרת המגדרית מסגנון ההתאבלות, הציעו את המונח "אינטואיטיבי" לסגנון התאבלות אשר ,Martin & Doka, 1996)) בדרך כלל נקשר לתגובות נשיות, ו"אינסטרומנטלי" לסגנון המאפיין גברים.

מנסיוננו בקבוצות טיפוליות שאליהן מגיעים שני בני הזוג, עולים לעתים קרובות ויכוחים וכעסים על דרך ההתמודדות עם השכול. למשל, בקבוצה להורים שבנם התאבד, אחד האבות ביקש להקריא את מכתב ההתאבדות של בנו. אשתו שישבה בקבוצה ביקשה שלא יקריא מאחר שהיא לא מסוגלת לעמוד בזה. האב עמד על שלו וטען שזו הדרך שלו להתמודד עם האבדן. ניתן היה לראות כי האישה הייתה באי -שקט, כאשר על פניה הבעה של סבל וכאב בלתי נסבל. היא לא הייתה מסוגלת להישאר בקבוצה, ויצאה מהחדר. למרות זאת בחר הבעל להמשיך להקריא. לאחר שסיים היא חזרה לחדר וסיפרה שזה רק אירוע אחד מתוך מגוון אירועים המתרחשים בבית. "אנחנו פשוט שונים.
אני באמת חושבת שזה עוזר לו להקריא, אבל המרחק בינינו הולך ומעמיק כמו תהום שנפערת בינינו".

לעומת זאת, ישנם אבות שכולים הטוענים כי בת הזוג שלהם היא רגשנית מדיי, או שהיא איבדה שליטה. למשל, אם שכולה בחרה כדרך התמודדות לפקוד בכל יום בשעות הערב את בית העלמין, להדליק נר נשמה ולשהות שעות מרובות ליד קבר בנה. בן זוגה, האב השכול, לא יכול היה לסבול זאת. הוא העדיף למעט להגיע לבית העלמין, להשתתף בקבוצת תמיכה ללא בת זוגו ולנסות לשקם את חייו. התנהגות אשתו עוררה בו רגשות קשים של נטישה, והוא חשש לפירוק התא המשפחתי. לאחר תקופה ממושכת שבה לא הצליח לשכנע את אשתו לצמצם את מספר הביקורים בבית העלמין, החליט כי יעברו להתגורר בדירה המרוחקת מרחק רב משם. ואכן, מעבר הדירה גרם לצמצום ביקוריה של אשתו בבית העלמין, דבר אשר השפיע לטובה על מצבה הנפשי של האישה ועל המערכת הזוגית.
השוני בדפוסי ההתמודדות בין הנשים לגברים עשויים להביא למתחים ולריחוק בין בני הזוג. ואכן, שיעור הפרידות והגירושים בקרב הורים שכולים גבוה במיוחד. הנשים חשות פעמים רבות כי הן מתאבלות, מרגישות וכואבות, ואילו הגברים ממשיכים הלאה בחייהם כרגיל.
הבדלים מגדריים נמצאו גם בתגובות של אבות ואימהות לאבדן טראומתי עקב רצח. התגובות של אימהות לשכול מסוג זה כוללות עצב עמוק, מחשבות אובססיביות על המת ופחד אימים (בעיקר פחד מפני הרוצחים), ואילו גברים נוטים לבטא יותר כעס ומתמקדים בצורך לפעול .(Mallon, 2008)

הסיבות להבדלים המגדריים

אחד ההסברים להבדלים המגדריים בביטויי השכול קשור לשוני הביולוגי בין גברים לנשים; לפי טיילור רווחת בקרב גברים וכרוכה באופן קלאסי בהפעלה מסיבית ,(Fight or Flight Response) " למצבי לחץ, הידועה כתגובת "לחימה או בריחה של מערכת העצבים הסימפתטית בד בבד עם דיכוי של מערכת העצבים הפרה-סימפתטית. פעמים רבות הגברים יבחרו להתמודד בהתכנסות לחלופין, הם ימקדו את כוחם ב"מלחמות" בבתי .(flight) ובהסתגרות, יעדיפו להשקיע שעות מרובות בעבודה ויימנעו מלשתף אחרים בכאבם נמצא (Alam et al., 2012) ' משפט במקרים שבהם זה אפשרי, כגון מוות כתוצאה מרצח או מתאונת דרכים. במחקר שנערך על ידי אלם ושות כי כאשר אבות חוו כאב רגשי, מחצית מהם ניסו להימנע מכך באמצעות התמקדות בדבר חלופי.

כלומר, כאשר הן נמצאות במצבי .(Tend and befriend) לעומת זאת נשים מגיבות למתח וללחץ בדרך שנקראת התחברות עם הסביבה ,(befriend) או לנהל יחסים חברתיים עם אנשים שאיתם הן מרגישות ביטחון (tend) לחץ, הן נוטות להעלות את הנושא כלפי הסובבים אותן ביחס לאבות, האימהות ממשיכות בתגובות אבל אינטנסיביות וממושכות .(Alam et al., 2012) וכן לחזק את הקשרים עם המשפחה המורחבת אחד האבות בקבוצה טיפולית תיאר את ההבדלים בין האימהות לאבות כך: .(Alam et al., 2012) יותר, כגון בכי בתדירות גבוהה ולאורך זמן "בקבוצת ההורים החלוקה מאוד סטנדרטית: הנשים ממררות בבכי והגברים כועסים". מציע כי אימהות (Wille, 1995) השוני בין התגובות של האימהות לתגובות של האבות מוסבר באופן חלקי על ידי ההשפעות החברתיות. וייל באופן מסורתי מצופות להיות המטפלות העיקריות ומשחקות תפקיד מרכזי בטיפול ובטיפוח ילדיהם ואחראיות לקשרים הקהילתיים. הן האחראיות על התמיכה הרגשית של משפחתם. אבות, לעומת זאת, מצופים להיות המפרנסים העיקריים, עמודי התווך של המשפחה והאחראים על הצרכים החומריים. הם מצופים ברמה החברתית להיות חזקים ולתמוך בבני משפחתם מבחינה אינסטרומנטלית בעת הצורך.

מציעים כי אימהות ואבות עשויים להתאבל (Martin & Doka, 2000) כך, בהתאם לציפיות ולחלוקות התפקידים בין גברים לנשים, מרטין ודוקה באופן שונה על מות ילדם, כאשר האימהות יהיו יותר אמוציונליות וייתנו פורקן לרגשותיהן, ולאחר האבדן יתמקדו בטיפול בילדים הנותרים, ואילו האבות יחזרו לתפקוד התעסוקתי, ידאגו למישורים החומריים של המשפחה ויהיו ה"חזקים" וה"מגנים".
אחת ההשערות בנוגע לשוני זה קשורה לנוכחותו של ההורמון אוקסיטוצין אשר לו תפקיד בהפגנת התנהגות אימהית. לעומת זאת, ההורמון הגברי טסטוסטרון מגביל את השפעת האוקסיטוצין אצל גברים ומעכב תגובות והתנהגויות של חיברות והשגחה. כפי שקרטר מסבירה במאמר הורמון זה, אשר יוחס בתחילה למערכת הרבייה וההנקה הנשית בלבד, התגלה כשחקן ,(Carter, 2014) סקירה מקיף שפורסם לאחרונה מרכזי בתיאום תהליכים שונים הקשורים למערכת העצבים המרכזית, למערכת העצבים האוטונומית ולתפקוד החברתי של בני אדם. הורמון זה מופרש בכמות גבוהה בזמן הלידה ולאחריה, ומסייע ליצירת הקשר הראשוני בין האם ליילוד. בהמשך משחק האוקסיטוצין תפקיד חשוב בעיצוב .(Carter & Porges, 2013) ההתנהגות ההורית, ואף נודע כהורמון הקשור להתפתחות רגשות של אהבה תפקידו של האוקסיטוצין במצבי מתח ומשבר הוא מורכב. מחד גיסא, במצב של לחץ חריף הוא עשוי להוביל לתפעול של מערכת העצבים המשפיע על ויסות תגובת הלחץ. מאידך גיסא, במצבים של לחץ (HPA( hypothalamic-pituitary-adrenal axis – הסימפתטית ושל ציר הכרוני עשוי האוקסיטוצין להוביל לדפוס של התמודדות פסיבית הקשורה גם להתנהגות חברתית עשירה יותר. דפוס אנדוקריני כזה שכיח יותר כיוון שאבל ובייחוד אבל מורכב הוא מצב של סטרס ממושך, עשויים ההבדלים המגדריים בתפקוד .(Carter, 2007) בנשים בהשוואה לגברים הביולוגי (ובהשפעה החברתית( של אוקסיטוצין להסביר חלק מההבדל במנגנוני ההתמודדות של גברים ושל נשים עם שכול.

תגובות אופייניות להורים שכולים

התגובות הראשוניות של אימהות ושל אבות למות תינוקם הן בדרך כלל הלם, בלבול, חוסר אמונה ותחושה לא מציאותית מציין כי תגובת ההלם של ההורים משמשת כמנגנון הגנה על ידי בידוד ההורים מהאפקט המלא של מות ילדם. (Parks, 1972) פארקס במחקרים רבים נמצא כי אימהות שכולות חוות דה-פרסונליזציה למשך זמן ממושך יותר מאשר אבות שכולים בתקופה של שנה עד ארבע שנים .(Wing et al, 2001) לאחר האבדן הכחשה. הכחשה של אבדן תינוק נמצאה שכיחה יותר אצל אבות מאשר אצל אימהות במהלך השנתיים הראשונות לאחר האבדן, אך לא לאחר באחד המקרים הגיעה משפחה לטיפול בתחנה .(Wing et al, 2001 בתוך Bohnnon, 1990; Fish, 1986; Smith & Borgers, 1988) מכן לטיפול משפחתי בשל משבר זוגי בנושא גידול ילדים ובעיות תפקוד של אחד הילדים. במהלך הטיפול התברר כי עשר שנים לפני כן נפטר תינוקם כתוצאה מנפילה בבית. האב ביקש מהאם לא לדבר על האבדן ולא לשמור חפצים הקשורים לתינוק, ואף להמשיך בחייהם בהקדם האפשרי.

לבני הזוג נולדו ילדים נוספים שלא ידעו על התינוק אשר נפטר. סוד זה עלה סביב הטיפול במשבר המשפחתי. האם ביטאה מצוקה קשה מכך שלא יכלה לבטא את האבל שלה, והתברר שהסתירה טקסים שעשתה וחפצים של התינוק. האב מבחינתו טען שהדיבור על כך רק מכאיב ומיותר.
במחקר שבו השתתפו 67 זוגות כחודשיים לאחר שנפטר תינוקם נמצא כי 10 אחוזים מהאבות חוו הכחשה כמעט מוחלטת של המוות בנוסף, נמצא כי אבות התמודדו לעתים קרובות יותר באמצעות הכחשה בהשוואה .(Wing et al, 2001 בתוך Tudehope et al, 1986) לאימהות, גם 26 חודשים לאחר האבדן. עם זאת, ככל שעובר הזמן, מידת ההכחשה של האבות והאימהות משתווה, תהליך הנמשך שנתיים .(Wing et al, 2001 בתוך Fish, 1986) עד ארבע שנים לאחר האבדן דיכאון. מצוקה עמוקה, דיכאון ועצב הם התגובות השכיחות ביותר בקרב הורים שכולים. אבות ואימהות שכולים עשויים לחוות דיכאון במשך תקופה ממושכת לאחר האבדן. במחקרים נמצא כי גם יותר משנתיים לאחר האבדן, הורים שכולים סבלו מתסמינים של דיכאון יותר מהורים בקבוצת הביקורת. עם זאת, הם היו באופן משמעותי דיכאוניים פחות ממטופלים דיכאוניים. ממצאים אלו מוכיחים כי תהליך האבל בקרב הורים שכולים הינו ממושך ונחשב נורמלי, ויש להבחין בינו לבין דיכאון מז'ורי. במדידה שנייה, שנערכה כארבע שנים לאחר האבדן, נמצא כי רמות .((Wing et al, 2001 הדיכאון והעצב נחלשו ביותר נמצא כי 18 חודשים לאחר אבדן ילד, הן האבות והן האימהות הפגינו עצב וייאוש, (Alan et al. 2012) ' במחקר נוסף שנעשה על ידי אלן ושות אך בעוצמות נמוכות הרבה יותר מאשר מיד לאחר האבדן. הנתונים במחקרים האחרונים מצביעים על כך שדיכאון כתוצאה משכול נוטה להיות חמור פחות ובסבירות נמוכה להישנות מדיכאון שאינו קשור לשכול. כמו כן, הנתונים מצביעים על כך שדיכאון כתוצאה משכול אינו בר השוואה לדיכאונות מסוגים אחרים, מאחר שהוא קשור בעיקר למהות הקשר עם הנפטר. מחקרים אלו אף ממליצים לנקוט זהירות בשימוש בתרופות
.(Bryant, 2012) אנטי -דיכאוניות במצבי שכול פעמים רבות, כאשר מגיעים הורים שכולים לרופאי המשפחה ומדווחים על אבל עמוק, ממהרים הרופאים לרשום מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. הם עושים זאת מתוך חוסר ניסיון, קושי להכיל את המצוקה, חרדות אישיות ורצון לסייע באופן קונקרטי. לרוב, תרופות אלו לא מסייעות בהקלת הסימפטומים, ואף גורמות לתיוג מהיר של האנשים המתמודדים עם שכול כאנשים הסובלים מבעיות פסיכיאטריות או מאבל מורכב, כאשר בעצם מדובר בתהליך אבל נורמטיבי, אשר דורש את קצב הזמן האישי של כל מתמודד ואת חוכמת הגוף והנפש לרפא את עצמם.

דוגמאות רבות לכך הגיעו דרך אינפורמציה שהתקבלה במפגשי הדרכה עם רופאים שמדווחים על מצב רוח ירוד, כאבי פרקים, מצוקה וסימפטומים נוספים כתוצאה מתהליכי אבל. באחד המקרים הגיעה מטופלת לטיפול בעקבות הפניה של רופא המשפחה. מדובר באישה אשר איבדה את בנה כתוצאה מרשלנות במהלך שירותו הצבאי.
האבל שלה היה מורכב וכלל כעס על המערכת שלא ליוותה אותו ולא דאגה לו. היא פנתה לרופא המשפחה בשל כתמים שמילאו את פניה והשחירו אותם. לאחר שהופנתה לטיפול פסיכולוגי שבו עובדו רגשות הקשורים לאבל וניתנה לגיטימציה לרגשות הכעס, הזעם והאבל, החלו פניה להתבהר ולחזור לצבעם המקורי.
עם זאת, חשוב לציין שבמקרים רבים הטיפול התרופתי מקל ומסייע בשילוב עם טיפול רגשי.

שכיחות גבוהה של דיכאון בקרב אימהות לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה נמצאה גם ארבע שנים לאחר האבדן. שלושה מחקרים אשר בדקו שכיחות של דיכאון או ייאוש במהלך שישה חודשים לאחר אבדן בלידה מצאו כי בקרב האימהות הייתה שכיחות גבוהה יותר אצל .(Dyregrove & Matthiesen, 1991; Goldbach, Dunn, Toedter & Lasker, 1991; Stinson et al, 1992) בהשוואה לאבות הגברים עשוי הדיכאון לבוא לידי ביטוי בצורת התמכרות לחומרים או בחירה לעבוד שעות רבות וכך לשהות פחות בבית.

עיסוק יתר במחשבות. עיסוק יתר במחשבות ובדימויים הקשורים לתינוק המת נפוץ מאוד בקרב הורים שכולים לאחר אבדן במהלך לידה או בגין מוות בעריסה. ממחקרים עולה כי 95-65 אחוז מהאימהות ו 85-51- אחוז מהאבות מדווחים על קשיים הקשורים לעיסוק יתר או למחשבות אין זה נדיר שהורים שכולים חווים הזיות .(Benfield et al, 1978; Defrain et al, 1990-1991 ) אי -רציונליות על אודות תינוקם המת ודלוזיות הקשורים לכך שהתינוק שלהם עדיין בחיים. הורים רבים דיווחו כי הם מאמינים ששמעו את תינוקם המת בוכה או חשו בנוכחותו. אימהות עשויות להרגיש תנועות עובר במשך זמן רב לאחר הלידה. חוקרים רבים מדגישים כי חוויות אלו הן נורמליות במסגרת תהליך האבל.

אימהות מדווחות על רמות גבוהות יותר של עיסוק יתר, כמיהה ומחשבות טורדניות בהשוואה לאבות, במהלך ארבע השנים הראשונות לאחר Bohnnon, 1990, 1991; Dyregrov & Mtthiesen, 1987;, Lang & Gottlieb, 1993; Moriarty) אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה
.(Wing & Clance, 2001 בתוך et al, 1996; Smith & Borgers, 1988, 1989; Stinson et al, 1992 סימפטומים סומטיים. במחקר אחד נמצא כי 95 אחוז מהאימהות ו 80- אחוז מהאבות חוו סימפטום סומטי מטריד או יותר לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה. סימפטומים סומטיים אופייניים הם הפרעות בשינה, בעיות בתיאבון, תשישות, בעיות במערכת העיכול, כאבי ראש, כמו כן, אבות שכולים דיווחו באופן משמעותי על רמות גבוהות יותר של כאבים סומטיים .(Benfield et al, 1978) סחרחורות, וכאבים בחזה .Dyregrov & Matthiesen, 1991)) בהשוואה לאנשים אשר לא חוו אבדן חרדה. כמו אירועים טראומתיים אחרים, מות תינוק עשוי לנפץ אמונות בסיסיות של ההורים בנוגע לביטחונם האישי ולביטחון בני משפחתם ואכן, הורים שכולים מדווחים על רמות גבוהות של חרדה עד ארבע שנים .(Dyregrove & Mtthiesen, 1987; Perloff, 1983) וילדיהם לאחר אבדן תינוק. שני ההורים עשויים לחוש פגיעים וחרדים לאורך זמן ממושך לאחר האבדן, אולם אימהות מדווחות על חרדה גבוהה יותר Bohannon, 1990, 1991;) בהשוואה לאבות, בין חודשיים לשנתיים ושלושה חודשים לאחר אבדן בלידה או כתוצאה ממוות בעריסה Dyregrov & Matthieson, 1987, 1991; Lang & Gottlib, 1993; Lang et al, 1996; Moriarty et al., 1996; Smith & Borgers,
.(Wing & Clance, 2001 1988 . בתוך , 1989 Lang & Gottlieb, 1993; Lang) אשמה ובושה. אשמה עצמית ובושה הם רגשות הרווחים גם כן בקרב הורים שכולים, בעיקר בקרב נשים על פי מחקרים שונים אשר עקבו אחר הורים שכולים בין חודש לשנה לאחר האבדן, נמצא כי 89 אחוז מהאימהות ו 57-49- .(et al, 1996 Clyman et al, 1980; Hughes & Page-Lieberman,) אחוז מהאבות חוו רגשות אשמה או מחשבות כי הם עשו משהו שגרם לאבדן ילדם 1989 ). אשמה פעמים רבות תוארה על ידי ההורים כקשורה לתחושה כללית של כישלון.

עבור גברים, תחושת הכישלון קשורה לזהות שלו ולתפקידו כ"מגן המשפחה". לעומת זאת, תחושת אשמה בקרב נשים קשורה להיבטים שונים של זהותן, כולל התפקיד שלהן כאימא, כאישה .(Lovell, 1983) וכבת זוג, וכן לתחושה הביולוגית של מסוגלות ויכולת נושא האשמה עולה בצורה משמעותית ביותר בקבוצות טיפוליות להורי נרצחים ולהורי מתאבדים. באחד המפגשים הקבוצתיים אם שכולה לבן שהתאבד בצבא העלתה בכאב רב את התחושה של האשמה על כך שבנה התאבד. הקבוצה כולל הבעל מיד ניסו להעלות טיעונים אחרים: "זו לא אשמתך, החקירה העלתה בבירור שמדובר באחריות ואשמה של הצבא, החייל ביקש קב"ן ולא נבדק, ואם כבר מישהו אשם זו המערכת הצבאית". המנחה ביקשה מהקבוצה להישאר מעט ברגש הזה של האשמה ולהקשיב לה. האם דיברה בכאב רב על כך כאימא לא שמרה עליו. היא העלתה את האחריות והחובה שלה לשמור על בנה ולהגן עליו ואת זה לא הצליחה לעשות. היא דיברה בכאב גדול על החוויה שהרגישה כאשר נמנעה מלראות עד כמה השירות קשה לו לעומת אחיו. לאחר דברים אלו, ניתנה לגיטימציה להורים נוספים להעלות את הרגשות שעליהם לא יכלו לדבר קודם לכן. משתתפים רבים שיתפו במחשבותיהם על כך שלא הצליחו לשמור על ילדיהם מספיק. בשיחה זו העלו את ה"חוזה" שלהם כהורים כלפי הילדים. נושא האשמה הוא נושא שלא ניתן לדלג עליו. המטופל או הקבוצה יכולים להעלות זאת כשקיים ביטחון רב. פעמים רבות בשיח הזוגי האישה היא הראשונה שמעזה להעלות את רגשות האשמה, ואילו הגבר טוען כי כהורים הם עשו הכול על מנת לתמוך בילד.

עניין נוסף שיש בו הבדלים בין גברים לנשים קשור לעיתוי תחילת ההתאבלות. אימהות מבטאות מיד לאחר המוות רגשות כמו צער, עצב ויגון וחוות ירידה ברמות היגון לאחר שנתיים. האבות, לעומת זאת, מאופקים יותר בשלב המיידי שלאחר המוות אך 30 אחוז מהם מראים עלייה ברמת היגון שנתיים לאחר האבדן. מחקרים מראים כי אבות מגיבים קשה כמו אימהות לאבדן תינוק, אלא שהתגובה באה במועד אחר. הסברים להבדלים אלו מבוססים בעיקר על ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים במצבי מצוקה ואבדן.

מיניות בזוגיות שלאחר אבדן

מחקרים מעטים נעשו על האופן שבו אבדן ילד משפיע על חיי המין של ההורים. נושא זה כמעט אינו מדובר בין בני הזוג, הם מתקשים להעלותו מיוזמתם במפגשים טיפוליים, וגם לאנשי הטיפול לא פשוט להעלות נושא זה. בשל מקומה המרכזי של המיניות בקשר הזוגי מצאנו נמצא כי מחצית מהאימהות ומעט פחות ממחצית מהאבות (Hegemeister & Rosenblat, 1997) לנכון להתייחס לכך במאמר. במחקר אחד חוו בעיות רציניות בתחום המיניות לאחר האבדן. הנשים התלוננו על ירידה חדה בהתעניינות שלהן בתחום זה, והגברים התלוננו על ירידה בתכיפות הקשר המיני. עם זאת, גברים ונשים רבים דיווחו על צורך עז במגע פיזי. כמעט כל הזוגות דיווחו על הפסקה בקיום יחסי מין במשך תקופה של כמה חודשים עד כמה שנים לאחר האבדן, וכאשר היה מדובר באבדן פתאומי – ההפסקה הייתה ממושכת יותר. הפסקה זו נבעה מתשישות נפשית ופיזית, מדיכאון, מעיסוק אינטנסיבי בשכול, ממיחושים פיזיים וכן מקשיים הקשורים לקרבה הכרוכה בקיום יחסי מין.
שבו הנחקרים היו הורים שכולים עד ארבע שנים לאחר האבדן, עלה כי אבדן האינטימיות המינית היה חלק ,(Schweb, 1992) במחקר אחר מהתמות המרכזיות אשר עלו על ידי ההורים השכולים. מהפרספקטיבה הגברית, הריחוק מצד הנשים וירידה חדה ביכולת וברצון של הנשים לקיים יחסי מין נחוו כגזילה של משאב ומקור כוח לנחמה ולהתמודדות עם האבדן. מסקנותיו של החוקר היו כי כתוצאה מהאבדן נשים לעתים קרובות מאבדות עניין בקיום יחסים, ואילו גברים חוזרים לרמת הצרכים המיניים שלהם רק לאחר תקופת הפוגה קצרה. מצאה במחקרה כי 12 מתוך 14 זוגות דיווחו על הימנעות מקיום יחסי מין כמה חודשים לאחר אבדן ילדם. הן (Johnson, 1984-1985) ג'ונסון הנשים והן הגברים דיווחו על צורך גבוה יותר בקרבה פיזית (חיבוק, ליטוף, ערסול). בנוסף, גברים התייחסו לקיום יחסים כאל פעולה המשחררת מתח ואף ייחסו לכך ערך תרפויטי. היא העריכה כי הצורך של נשים לשוחח על רגשותיהן עלה על הצורך של הגברים לשתף ברגשות, והצורך של גברים בקרבה בא לידי ביטוי באופנים פיזיים יותר. בנוסף, עלה ממחקרה כי לעתים קיים חוסר סנכרון בין בני הזוג, כאשר אחד מבני הזוג זקוק לנחמה פיזית ובאותה העת בן הזוג אינו יכול להכיל או לסבול את המגע וזקוק למרחב ולניתוק.

נמצא כי לעתים הנשים היו זקוקות לקרבה פיזית אך חששו כי בני זוגן יפרשו את הצורך שלהן (Dyregrov & Gjested, 2011) במחקר אחר בנחמה כרצון לקיים יחסי מין. החוקרים מצאו כי רק 11 אחוז מהנחקרים דיווחו כי המטפלים שלהם העלו את הנושא של אינטימיות ויחסי מין בעקבות האבדן. אחוזים נמוכים מכך דיווחו כי הם שוחחו על קשיים אלו עם בני משפחה וחברים ( 7.5% ). נשים דיווחו יותר מאשר גברים כי בעקבות האבדן הן אינן מסוגלות להרגיש טוב, ועל כן הן אינן מסוגלות ואינן מעוניינות לקיים יחסים. חלקן אף פירשו קיום יחסים כדבר נורא מאחר שהוא נקשר לתשוקה. מאחר שנושא זה הינו עדיין נושא המוגדר כטאבו חברתי, בני הזוג מתקשים לשתף בו אנשי מקצוע ולעתים אף אנשי המקצוע מתקשים להעלותו במהלך טיפולים זוגיים, קבוצתיים ופרטניים

סיכום

במאמר זה הצגנו את ההבדלים המגדריים בשכול הורי. כפי שנטען לעיל, אבות שכולים נוטים להיות מוחצנים פחות, לבטא פחות את רגשותיהם ואת קשייהם בהתמודדות עם אבדן ילד, וכן לבקש פחות עזרה, לעומת אימהות שכולות. הסיבה העיקרית לכך היא חברתית- תרבותית: הציפייה החברתית מגברים בתרבות המערבית היא שיהיו רציונליים וחזקים למען המשפחה, גם במחיר של הדחקת רגשותיהם.
לעומת זאת נשים מורשות לבטא רגשות ולבקש עזרה, ולכן גם הודאה בבעיות נפשיות ובקשיים שנובעים מאבדן ילד אינה גורעת מתדמיתן.
סיבה נוספת קשורה להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים, בעיקר ההורמון אוקסיטוצין, הגורם לכך שנשים נוטות להישען על מערכות יחסים חברתיות, לחלוק מידע ולדבר על בעיות נפשיות וחברתיות.
האיסור החברתי לבטא רגשות, המופנה כלפי גברים, עלול להותיר אבות שכולים בחשש מפני הצפה על ידי רגשות אינטנסיביים ועשוי לתרום לאי רצונם לחפש עזרה נפשית. לעתים אבות שכולים מפנים את עיקר המשאבים שלהם לערוץ המשפטי ומנסים לחתור לצדק ול"ניקוי שמו של הבן". מבחינתם, השתתפות בתהליך טיפולי עשויה להתפרש כהסטת האנרגיות מהמטרה שעלולה לפגוע ביכולת הלחימה שלהם.
מטפלים עשויים ליפול לתפיסות סטריאוטיפיות בנוגע להתמודדות עם שכול הורי. אבות שכולים עשויים להפגין כלפי חוץ בעיקר תוקפנות, זעם וכעס, גם כלפי אנשי הטיפול, כך שלאנשי המקצוע קשה לעתים לראות את מצוקותיהם מעבר לביטויים התנהגותיים אלו. אולם חשוב שאנשי מקצוע העוסקים בשכול יכירו את ההבדלים המגדריים, כדי שיוכלו לסייע הן לנשים והן לגברים להתאבל כל אחד בדרכו, ובנוסף, יסייעו לבני הזוג לשוחח, להכיר ולקבל את דרך ההתמודדות האישית של בן זוגו.