הזילות שבשימוש שנעשה בטענת ה"אי-שפיות" בכל מקרה של רצח נשים, מעלה את החשש שמדובר בטענת שווא בניסיון להימלט מהדין. הנושא עלה באחרונה בצורה קיצונית בפרשת ההסגרה לאוסטרליה של הפדופילית מלכה לייפר שנבדקה על-ידי לא פחות מ-19 פסיכיאטרים, מהם 3 פסיכיאטרים מחוזיים, כולם הגישו לבית משפט חוות דעת שונות ואף סותרות זו את זו באשר לכשירותה הנפשית, עד שבית המשפט העליון קבע, שהיא מתחזה.
הפסיכיאטריה כידוע אינה מדע מדויק. דווקא בשל כך מנצלים נאשמים ברצח את ה"תחום האפור" הזה כדי לזכות בהקלה בעונש, או בסיווג של אחריות מופחתת או אף בזיכוי משפטי מוחלט.
הציבור מגלה סובלנות כלפי הטענה בדבר "אי שפיות זמנית" בשל הצורך ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בין המציאות הזוגית האידילית והרומנטית שהייתה בין הרוצח לנרצחת, כפי שהיא מצטיירת כלפי חוץ ומהתמונות ברשתות החברתיות, לבין המעשה הנורא של רצח אכזרי בדם קר. שהרי, אם לא מדובר באי שפיות, באיבוד שליטה פתאומי, או בחוסר יכולת להבדיל בין טוב ורע כתוצאה מליקוי נפשי - מתערער עולמו של אדם מן היישוב.
אך האם הפסיכיאטריה מעניקה "חליפת מגן" לרוצח?
מבחינה משפטית יכול הנאשם לטעון לאי שפיות ולבקש אבחון פסיכיאטרי בניסיון להתחמק מאחריות פלילית למעשיו, לקבל עונש מופחת או אפילו זיכוי מוחלט בדין. כך, נאשם שפסיכיאטר מחוזי קבע כי היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשה, בית המשפט יפטור אותו מכל אחריות פלילית, יזכה אותו ויצווה על אשפוזו בבית חולים לחולי נפש. ההלכה המשפטית היא שבשל מחלת הנפש היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את אשר עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה .
אולם, בגלל ה'שדה האפור' שבו פועלת הפסיכיאטריה, ההחלטה אם לאמץ את חוות הדעת היא בסמכותו הבלעדית של בית המשפט, ולא בקלות תקבל את טענת אי השפיות, במיוחד בעבירות של רצח או ניסיון לרצח במשפחה. למשל, במקרה של נדב סלע, שרצח את אשתו, שני ילדיו וילד נוסף במושבה מגדל, קבעו השופטים כי הנאשם התחזה לחולה נפש על מנת לנסות ולחמוק מלתת את הדין על מעשיו הנפשעים, וגזרו עליו את העונש החמור ביותר.
